מרפא לשון עץ חיים וסלף בה שבר ברוח (משלי טו, ד)שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי טו) גודל התועלת הנמצא בלשון כי הלשון מרפא חולי הנפש, ורפואתה עליונה על כל יתר הרפואות, כי יתר רפואות הסמים והמסעדים או העשבים הנה הם רפואה מסופקת אם יתרפא בהם החולה אם לא ואף אם יתרפא בהם אין כל כח רפואתם ותועלתם כי אם בהסרת החולי, אין בהם כח להוסיף על החיים, אבל מרפא הלשון אינה רפואה מסופקת כי אם רפואה ודאית ויש בה כח להוסיף על חיי האדם היא עץ החיים והחיים דבקים עמה. וסלף בה שבר ברוח, כשם שרפואת הלשון על כל יתר הרפואות כן החלי המגיע מן הלשון והוא הבזיון והלעג והליצנות שאדם מבזה את חברו ומלעיג ומתלוצץ עליו או מלבין פניו, ומפורש אמרו רז"ל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.
והנה החולי הזה מן הלשון הוא קשה מאד מחולי הגוף והחולי הקשה שבכל חולי הגוף הוא שבר ברוח כלומר שבירת הרוח וכתיב (שם יח) רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה, באור הכתוב כי הרוח והוא הנפש נושא מחלת הגוף כי היא מכלכלת חולי הגוף ימים מספר בלי מאכל ומשתה, אבל כשהנפש חולה מי ישאנה ובא הכתוב ללמד כי חולי הנפש והיא שבירת הרוח קשה מאד מחולי הגוף, ועוד כי כשם שיש חולי בגוף כן יש חולי בנפש וחולי הנפש הם בעלי עברות ומי שיש בידו אמונה רעה, והוא שהזכיר הכתוב (שם ב) להצילך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה, וכתיב (שם ה) כי נופת תטופנה שפתי זרה, המשיל אמונה רעה לאשה זרה המאבדת אותו בסוף, ועל כן אמר ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות, וכתיב רגליה יורדות מות שאול צעדיה יתמכו, ועם דבור הלשון שנתן באדם אשר עמו יש לו יתרון על שאר ב"ח אפשר בו לרפאות למי שיש לו חולי הנפש ולקרב אותו תחת כנפי השכינה ולהנחילו החיים האמתיים הנצחיים, והמדה הזאת מצאנוה באברהם אבינו שהחזיק והמשיך רבים לאמונת הש"י, וכל זה ברפואת הלשון והיא המרגלית שהיתה תלויה בצוארו שכן דרשו רז"ל מרגלית אחת היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה שרואה אותה מיד מתרפא וכשנפטר מן העולם נטלה ותלאה בגלגל חמה. ובאור זה כי המשיל המדה הזאת שהיא מאירת עינים למרגלית המאירה ואמר תלויה בצוארו לפי שהדבור הוא בגרון וכל מי שהיה לו חולי הנפש והיה שומע דבריו של אברהם אבינו מיד היה מתרפא מחליו וכשנפטר מן העולם לא השאיר אחריו שום נברא שיורה על אלהותו של הקב"ה ועל יחודו אלא גלגל חמה ולכך אמר נטלה ותלאה בגלגל חמה ע"ד הכתוב (תהלים יט) השמים מספרים כבוד אל, וז"ש מרפא לשון עץ חיים רפואת הלשון של אברהם היה סבה שנכנסו רבים תחת כנפי השכינה והיה להם עץ חיים וכענין שכתוב (בראשית יב) ואת הנפש אשר עשו בחרן וגו', רפואת לשון של משה רבינו ע"ה שספר ליתרו כל האותות והמופתים ההם שנאמר ויספר משה לחותנו היה סבה שנתגייר יתרו שהיה נכבד וגדול משפחתו והיה כהן מדין והניח עשרו ורוב בניו ונפרד מן הישוב והלך אל המדבר להכנס תחת כנפי השכינה תיכף ששמע ענין יציאת מצרים, וזהו שכתוב
וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. יש בפרשה הזאת דעות חלוקות לרז"ל, יש מהם אומרים יתרו קודם מתן תורה בא ויש מהם אומרים יתרו אחר מתן תורה בא, ואלו ואלו יש להם ראיות על מה שיסמוכו. האומרים לאחר מתן תורה בא יש להם סיוע מן הכתובים בפרשה והוא שנאמר אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים, שהרי בידוע הוא כי משה וישראל חנו בהר סיני שנה אחת וזהו שכתוב אשר הוא חונה שם כלומר שעדיין חונה שם בהר האלהים וזה יורה כי לאחר מתן תורה בא ועוד ממה שכתוב (שמות יח) והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו, ונראה מזה שכבר נתנה התורה. ועוד ממה שכתוב בסוף הפרשה וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו גם זה יורה כי לאחר מתן תורה היה ועל כן שלחהו וחזר לארצו, כי איך ילך יתרו ולא ימתין לנתינת התורה. והנה לפי הדעת הזאת יש לתמוה ממה שאמר וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים ולא הזכיר ענין מתן תורה והיה ראוי לומר כי הוציא ה' את ישראל ממצרים וכי השמיעם את קולו מתוך האש, ועוד כי מה שיזכיר ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים היה ראוי שיספר לו בכללו מעמד הר סיני בנתינת התורה, ואם אמר יתרו על האותות והמופתים אשר נעשו במצרים עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים עאכ"ו שהיה אומר כן על מעמד הר סיני כי בו יכול להכיר ולהבחין אמתת עקר האלהות בראיות הגדולות והנוראות אשר היו שם, ומכח הטעם הזה נראה כי הוא כדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא והסברא הזאת נכונה יותר וכן סדור הפרשיות כפשטן כי יתרו קודם מתן תורה בא זה דעת הרמב"ן ז"ל, ומפני זה לא הזכיר ענין מתן תורה בכלל מה ששמע ג"כ ממשה רבינו ע"ה בספרו אליו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים שלא היה אפשר שיספר לו עדיין ענין מתן תורה העתידה לבא, ומה שאמר אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים אין להבין כי משה היה חונה שם בהר האלהים אבל הענין כי משה היה ברפידים ויתרו יצא ממדין עם צפורה ועם בניה ובא אל רפידים שהוא מקום אחד במדבר סין אשר בין אילים ובין סיני והכתוב יספר שבא אל קצה המדבר אשר הוא שם, ומה שאמר הר האלהים מפורסם היה לכל ענין ההר ההוא ועל דעת שיעבדו את האלהים על ההר הזה יצאו ממצרים, ולמדך הכתוב מעלתו של יתרו כי עזב ארצו ומשפחתו ללכת מן הישוב אל המדבר אל ההר ההוא לשמו של הקב"ה. ומה שאמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורתיו, אינם חקי התורה שלא נתנה עדיין אבל הם חקי המדבר ששם להם משה רבינו כבר וכענין שכתוב (שמות טו) שם שם לו חק ומשפט, ואת תורותיו אלו המשפטים שכבר נתנו להם במרה, שבת ודינים במרה איפקוד. ומה שכתוב בסוף הפרשה וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו, אין הכונה שלאחר מתן תורה היה ושלחו משה וחזר לארצו כי לא אמר הכתוב וישלח משה את חותנו וישב למקומו אבל אמר וילך לו אל ארצו הכוונה שהלך שם לגייר בני משפחתו וחזר למשה ועודנו בהר סיני. וכן דרשו רז"ל אמר יתרו הריני הולך ומגייר את בני מדינתי שאביאם תחת כנפי שמים יכול שהלך ולא חזר ת"ל (שופטים א) ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים ונסמכה פרשת יתרו לפרשת עמלק לפי ששניהם היו זה הפך זה כי עמלק בן עשו הקרוב לנו עשה עמנו רעה שבא ממרחק להלחם כנגדנו במדבר , ויתרו שהיה מן האומות עשה עמנו טובה שהיה לנו לעינים בדרך המדבר, ונצטוינו לשלם לכל אחד ואחד גמולו הראוי, שנמחה את זכר עמלק כענין שנאמר (דברים כה) תמחה את זכר עמלק וגו', ושניטיב ליתרו שנזהר בבני הקיני שהם יושבים בקרב עמלק שלא נכרית אותם בהכריתנו את עמלק, וכן מצינו כתוב (שמואל א טו) ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים ויסר קיני מתוך עמלק.
ויתכן עוד לתת טעם בסמיכות פרשיות זו לזו פרשת יתרו לפרשת עמלק ואחריה פרשת בחדש השלישי ששם מתן תורה ואחריה פרשת ואלה המשפטים, והוא שידוע כי זרעו של עשו קוץ מכאיב לישראל בכל הדורות בין במלחמה הראשונה לישראל גם האחרונה, וירמוז הכתוב כי כשם שהמלחמה הראשונה נצחנוה על ידי משה ויהושע כן האחרונה והוא הגלות החל הזה אשר אנחנו בידם עתידין אנו להגאל ע"י אליהו שהוא משבט לוי כמשה ומשיח בן יוסף שהוא משבט אפרים כיהושע וכשם שבגאולה ראשונה של מצרים נתגייר יתרו וחזר לאמונתנו כן בגאולה אחרונה יתגיירו כל העו"ג ויחזרו לדתנו, ועל כן נסמכה פרשת בחדש השלישי שהיא מתן תורה כי אז תחזור התורה לאכסניא שלה ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים ואח"כ יהיה יום הדין של תחיית המתים, ועל כן נסמכה פרשת ואלה המשפטים כי מתוך המשפטים והדינין יוצאים בני אדם אלו זכאין ואלו חייבין וכן הענין ביום הדין של תחית המתים שכתוב בו אלה שתי פעמים שנאמר (דניאל יב) אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, ואם כן סמיכות הפרשיות רומזות ומגידות מראשית אחרית והנה הם מסודרות בהשגחה ובכוונה גדולה.
כי הוציא ה' את ישראל. אחר שהזכיר לשון עשה אלהים רצה להזכיר בהוצאה השם המיוחד, לבאר כי השם המיוחד הוא המוציא וכענין שכתוב (שמות יג) כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים כי הוא המוציא בחזק יד לא חוזק יד בלבד והבן זה כי כבר הזכרתיו.
ושם האחד אליעזר. היה ראוי לומר ושם השני, וע"ד הפשט זה מיוחד לאמו וזה מיוחד לאביו, גרשם שהיה הבכור היה מיוחד לאמו ועוד שהצילתו מן המיתה כענין שנאמר (שם ד) ותקח צפורה צר, ואליעזר היה מיוחד למשה שקראו כן על שם הצלתו. ויתכן לפרש עוד שהזכיר לשון אחד באליעזר מפני שכח הרבוי הוא מכח האחדות ולפי שעתיד הקב"ה להשפיע כח הרבוי בזרעו של אליעזר שהיה רחביה כענין שנאמר בדברי הימים (דברי הימים א כג) ויהיו בני אליעזר רחביה הראש ולא היה לאליעזר בנים אחרים ובני רחביה רבו למעלה ודרשו רז"ל למעלה מששים רבוא על כן הזכיר בו לשון אחד להורות על הרבוי מכח האחד. וע"ד המדרש ושם האחד אליעזר א"ר יוסי ב"ר חנינא בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה עוסק בפרשת פרה אדומה והיה אומר הלכה משמו של רבי אליעזר עגלה ערופה בת שנתה ופרה אדומה בת שתי שנים אמר לפניו רבש"ע כל העליונים והתחתונים שלך ואתה אומר הלכה משמו של ב"ו אמר לו עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי ואליעזר שמו ועתיד לעסוק בפרה אדומה תחלה ואומר עגלה בת שנתה פרה בת שתי שנים אמר לפניו רבונו של עולם יהי רצון מלפניך שיהיה מחלצי, אמר לו חייך שהוא מחלציך שנאמר ושם האחד אליעזר ושם אותו המיוחד אליעזר: ואשתך ושני בניה עמה. היה ראוי שיאמר ושני בניך כשם שאמר חותנך ואשתך, אבל דרך הכתוב לייחס הבנים אל האשה וכן כתוב (בראשית מו) אלה בני לאה, והבנות לאב כי כן כתוב (שם) ואת דינה בתו.
ויצא משה לקראת חותנו. דרשו רז"ל מי ראה משה יוצא ולא יצא מי ראה לאהרן יוצא והוא אינו יוצא מי ראה שבעים זקנים יוצאים והוא אינו יוצא מכאן שכל ישראל יצאו לקראת יתרו.
את כל התלאה. הזכיר כן על מי מרה וכליון הבצק שהוציאו ממצרים ומלחמת עמלק כל זה אירע להם בדרך ואף על פי כן ויצילם ה'.
ויחד יתרו. שמח בדבר מלשון (דברי הימים א טז) עז וחדוה במקומו. ועוד יש לומר ויחד מלשון אחדות לפי שנתגייר וייחד את הש"י וברך אותו שנאמר ברוך ה' אשר הציל אתכם.
ובמדרש ויחד יתרו נעשה בשרו חדודין חדודין והיינו דאמרי אנשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה, ובאור עד עשרה דרי כי יתרו היה עשירי למצרים בנו של חם והיו המצריים אנשי בריתו וקרוביו ואף בני מצרים ובני מדין קרובים היו שהרי מדין בנו של אברהם היה מקטורה, ואברהם יצא משם בנו של נח, ומצרים בנו של חם שנאמר (בראשית י) ובני חם כוש ומצרים, וכשם שהיו עשרה דורות מנח ועד אברהם כך תמצא עשרה דורות מחם בן נח עד מדין בן אברהם ועשרה דורות ממצרים בן חם עד יתרו שהוא מבני מדין, ועל כן דרשו עד עשרה דרי שהרי יתרו אע"פ שנתגייר ונבדל לגמרי מהם מ"מ בשרו יכאב עליו בפורענותם אף בדור עשירי.
אשר הציל אתכם. העיד הכתוב שתי הצלות הצלה שיצאו מרשותם והצלה מן השעבוד בהיותם ברשותם. או יחזור אתכם למשה ולאהרן.
עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם. יאמר כי היה מכיר מעלת אלהי ישראל וגדולתו מכל האלהים, בדבר אשר זדו כלומר במה שהשיב להם גמול בזדון אשר עשו להם, והכוונה כי לולא שזדו עליהם לא היה מענישם מפני שהיו מקיימין גזרתו שאמר (בראשית טו) ועבדום וענו אותם, אבל מה שהוסיפו על הנגזר במה שאמרו (שמות א) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וגו' הרי זה עקירה אינו בכלל עבדות וענוי, על התוספת הזה היה העונש. ומה שהוסיף מלת כי ואמר כי בדבר באורו שהענישם בדבר אשר זדו וכן כתוב בספר עזרא (נחמיה ט) כי ידעת כי הזידו עליהם.
ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים. לא מצינו בכל הקרבנות שם אלהים אלא השם המיוחד אבל יתרו לא ידע ה' עדיין והקריב לאלהים וזה שאמר במשה את כל אשר עשה ה' לפרעה וביתרו הזכיר את כל אשר עשה אלהים למשה.
עם חותן משה לפני האלהים. לפני משכן האלהים והוא עמוד הענן ועמוד האש ששם משכן האלהים. וסעודה זו עשאוה לכבוד יתרו שנתגייר במילה וטבילה במים כדין הגר הבא לחסות תחת כנפי השכינה. ואין ספק כי הסעודה הזאת לאהרן ולשבעים זקנים וסעודת המטעמים ליצחק אבינו כוונה אחת להם כדי שתחול השמחה בנפש האוכל ותשרה עליו רוה"ק, לפי שכחות הנפש נקשרים בכחות הגוף ובהתעורר כחות הגוף אז יתחזקו כחות הנפש לאיזה ענין שיכוין אליו האוכל, וזה ענין הכנור בנביאים הבאים להעיר עליהם רוח ממרום כענין שכתוב (מלכים ב ג) והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'.
כי יבא אלי העם לדרוש אלהים. לא אמר לדרוש ה' לפי שהוא היה מתעסק בענין המשפט ועל כן אמר אלהים כי המשפט לאלהים הוא וכן הוא אומר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו ולא אמר את חקי ה', ובאור הכתוב צריכים הם שיעמדו לפני זמן גדול מן היום לפי ששואלין ממני ענינים רבים יש מהם באים לפני שאתפלל על חוליהם ויש מהם באים לפני שאודיעם מה שיאבד מהם וכן מצינו דרישת אלהים בשני ענינים אלו הוא שאמר (מלכים ב ח) ודרשת את ה' מאותו לאמר האחיה מחלי זה, שיתפלל עליו ויודיענו אם נשמעה תפלתו, וכענין האמור ברבקה (בראשית כה) ותלך לדרוש את ה', ומצינו בענין האבדה לפנים בישראל (שמואל א ט) כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרואה, ועוד שאני שופט אותם כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי, ועוד אני מלמד אותם תורה והודעתי את חקי האלהים וגו'.
נבול תבול גם אתה גם העם הזה. כתרגומו מלאה תלאי יאמר אינך רשאי לסבול משא כבד כזה כי זה טורח גדול ועייפות לך ולכל העומדים עליך כי ייגעו לריק ולא יוכלו להתקרב אליך הכל להגיש לפניך עצומותיהם.
ובמדרש נבול תבול כתאנה הזאת שעליה נובלות שנאמר (ישעיה לד) כנבול עלה מגפן וכנובלות מתאנה, גם אתה לרבות אהרן, גם העם לרבות שבעים זקנים.
היה אתה לעם מול האלהים. נגד האלהים להתפלל בעבורם כלשון הכתוב (תהלים פח) יום צעקתי בלילה נגדך.
והבאת אתה את הדברים אל האלהים. הודה לו על הדבר הראשון שאמר לו כי יבא אלי העם לדרוש אלהים.
והזהרתה אתהם את החקים ואת התורת. הודה לו גם במה שאמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו, אבל במשפט שאמרת ושפטתי בין איש ובין רעהו שים לך שופטים עמך כי כבד ממך דבר המשפט יותר מן הכל וטוב לך ולהם להקל מעליך ולכך נתן לו עצה שיבחר מכל העם אנשי חיל.
ואתה תחזה. היה ראוי לומר ואתה תבחר כמו שאמר במעשה ויבחר משה אנשי חיל, אבל לפי שהאדם יראה לעינים וה' יראה ללבב על כן הוצרך לומר לשון תחזה שהוא לשון נבואה מלשון מחזה וחזון, והכוונה שיצטרך לנבואה בבחירה הזאת. או יאמר ואתה תחזה בהכרת פנים מכח חכמת הפרצוף שהיה משה יודע ובקי בה בהיותו שלם שבשלמים גדול שבנביאים וחכם הרזים ולכך הזהירו במלת ואתה כלומר ואתה בעצמך ולא על ידי צווי.
מכל העם אנשי חיל. כל המדות שמזכיר והולך והם יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע כלם הן בכלל אנשי חיל כי אנשי חיל נקראים אותם שיודעים להנהיג את העם במשפט כי א"א שיהיה המשפט על הנכונה בלתי המדות האלה שיהיו יראי אלהים, וכמו שדרשו רז"ל צריך הדיין לראות את עצמו כאלו חרב מונחת לו בצוארו מלמעלה וגיהנם פתוחה לו מלמטה והוא באמצע זכה נצול משניהם לא זכה נמסר ביד שניהם, וצריכים גם כן שיהיו אנשי אמת כלומר שיהיו אוהבים האמת ובוחרים בו שלא יסכימו כי אם אליו ושלא יקבלו טענה של שקר כענין שכתוב (שמות כג) מדבר שקר תרחק שהוא אזהרה לדיין, וצריכים גם כן שיהיו שונאי בצע כלומר שונאי ממון ואין צ"ל ממון אחרים אלא אפילו ממון עצמם. כענין שאמרו רז"ל אפילו שורף גדישי אפילו קוצץ נטיעתי כהוגן אני דנו ולפי זה תהיה מלת בצע שם לממון כמו (בראשית לז) מה בצע כי נהרוג את אחינו שתרגומו מה ממון מתהני לנא וכן (מיכה ד) והחרמתי לה' בצעם ממונם. או שתהיה מלת בצע שם הגזלה כלומר שיהיו שונאים הגזל והעשק ושלא יסבלו בדעתם עשק וחמס. בא וראה כמה כח וגודל מעלות המדות שלא נשתבחו הצדיקים והנביאים בתורה כגון נח ואברהם ויעקב וזולתם בתארי החכמה התבונה והדעת כי אם בתארי המדות, נאמר בנח (בראשית ו) איש צדיק תמים היה, ונאמר באברהם (שם יז) והיה תמים, וביעקב (שם כה) איש תם וכן במשה (במדבר יב) ענו מאד. וכל זה להורות כי אין עיקר החכמה אלא יושר המדות כשם שאין האילן עיקר אלא הפרי, וכן דרשו רז"ל (תהלים קיא) שכל טוב לכל עושיהם, לכל לומדיהם לא נאמר אלא לכל עושיהם.
ושפטו את העם בכל עת. ענינו בכל עת שירצו כי אתה לבדך אי אפשר לך שתשפוט אותם בכל עת שירצו כי מי יוכל להתקרב אליך בהיות ההמון הגדול מקובצים עליך.
